כלורידים בדם

ערכי ייחוס (נורמה) לריכוז כלוריד בסרום הדם הם 98-107 מק"ג/ליטר (ממול/ליטר).

תכולת הכלור הכוללת בגופו של אדם בריא במשקל 70 ק"ג היא כ-2000 מילימול, כלומר 30 מילימול/ק"ג. כלור הוא הקטיון החוץ-תאי העיקרי. בגוף, הוא נמצא בעיקר במצב מיונן, בצורת מלחים של נתרן, אשלגן, סידן, מגנזיום וכו'. כלור ממלא תפקיד חשוב בשמירה על איזון חומצה-בסיס (בין פלזמה לאדומות הדם), איזון אוסמוטי (בין דם לרקמות), מאזן מים בגוף, מפעיל עמילאז ומשתתף ביצירת חומצה הידרוכלורית במיץ קיבה.

בתנאים פיזיולוגיים, שינויים בריכוז הכלור הם משניים לשינויים באלקטרוליטים אחרים ומטרתם בעיקר ליצור ניטרליות אלקטרונית של הסביבה: אם תכולת הביקרבונט עולה, תכולת הכלור יורדת; כאשר הנתרן עולה, כלור עולה. היפרכלורמיה לא מפוצה מובילה לחמצת מטבולית. כלורידים מופרשים מהגוף בעיקר עם שתן (90%), כמו גם עם זיעה וצואה. מטבוליזם הכלור מווסת על ידי הורמונים של קליפת האדרנל ובלוטת התריס.

שיבוש חילוף החומרים של כלור מוביל להתפתחות בצקת, הפרשה לא מספקת של מיץ קיבה. ירידה חדה בתכולת הכלור בגוף עלולה להוביל למצב רציני, עד לתרדמת עם תוצאה קטלנית.

[ 1 ], [ 2 ], [ 3 ], [ 4 ], [ 5 ], [ 6 ], [ 7 ]